מסע מושלג

סבא יצא למסע לפינלנד הרחוקה ושלח לנו משם תמונות קרות ויפות
שהעלו בזיכרון את הספר המיתולוגי על הילדה מלפלנד.

מצאתי את העותק של סבתא, ספוג בנוסטלגיה, שמיד שבה את לבו של תוקוש.
דפיו המצהיבים, הטקסטים הפשוטים אך מרתקים ותמונות השחור-לבן מלאות הקסם,
כל אלו מושכים את כולנו שוב ושוב אל הספר.

בתיאום מושלם, החליט השלג מלפלנד לבוא לבקר אותנו ולעשות לנו קצת לבן בעיניים,
ותוקוש ואבא יצאו למסע מושלג שכלל בין היתר בניית איש שלג, החלקה על הקרח, ואושר גדול.

*** אלה קרי היה הספר הראשון בסדרת ספרים מצליחה שנוצרה משיתוף פעולה של שלוש נשים:

אנה ריבקין בריק צילמה את התמונות, אסטריד לינדרגרן כתבה את הטקסט המקורי בשוודית של רוב הספרים ולאה גולדברג כתבה את הגרסה העברית (את אלה קרי כתבה דווקא אלי ינס, עיתונאית שוודית).

עוד בסדרה: נוריקו סאן הילדה מיפן, קיאה הילדה מאפריקה ואפילו אלי חי בישראל - חייו של ילד בקיבוץ רביבים בנגב!

המידע נלקח מכתבה מרתקת בהארץ שהתפרסמה בשבוע שעבר, 
וכדאי להציץ גם בבלוג של דבורית שרגל שיצאה למסע בעקבות גיבורי הסדרה, מצאה את אלה קרי בלפלנד (!) ועורכת כעת סרט תיעודי על המסע שלה.

תמיד בסוף נובמבר

אצלנו השבוע האחרון של נובמבר הוא שבוע קטיף האפרסמון.
ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי.

מדובר בשבוע הכי קשה בשנה עבור כל מי שמעורב בקטיף (האחים שלי, שחר, חברים, בכל שנה ההרכב משתנה),
ובעיקר עבור אבא שלי.
הקימה מהמיטה לפנות בוקר בחושך,
הכפור ששורר במטע לפני הזריחה,
העבודה הפיזית, הקשה והסיזיפית של מיון הפרי,
ההתנהלות מול הפועלים שקוטפים,
הוצאת והכנסת מיכלי הפרי בעזרת טרקטור מתחילת המאה הקודמת,
ובעיקר המתח של כמה פרי יהיה השנה והאם כל זה היה שווה את המאמץ.

למרות שמדובר למעשה בסיוט קטן,
בעיני יש בזה גם המון קסם.
זה חלק מהריטואל המשפחתי הקבוע שלנו כבר שנים,
וזה חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.

השנה תוקוש הצטרף בפעם הראשונה לקטיף.
זינק השכם בבוקר בהתרגשות מהמיטה, התלבש בקפידה וצעד חדור מטרה אל עבר המטע.


תוקוש למד איך ממיינים את הפרי,
התבונן בפליאה בפועלים,
וריחף על עננים כשנהג ביחד עם סבא בטרקטור.

אני חושבת שעבור שניהם זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

חנוכייה לי יש

חנוכה הוא כזה חג מקסים לילדים. שירים, סביבונים, נרות, לביבות...
אבל למרות שמתעסקים כל כך הרבה בחנוכייה ובנרות,
בפועל, לקטנטנים יש כמה שניות של אושר במהלכן הם זוכים להחזיק יחד עם אמא ואבא נר דולק.
בשנה שעברה יצרתי לתוקוש חנוכיית משחק פשוטה ביותר, שמאפשרת שעות (נו טוב, דקות) של הכנסת/הוצאת/"הדלקת" נרות בחנוכייה, בלי צורך במבוגר או במכבי אש.

השנה יצרתי וריאציה קצת שונה שמאפשרת תרגול של מוטוריקה עדינה אחרת. מאוד חינוכי ומתוחכם מצידי.
חבל רק שתוקוש מקפיד להחביא את החנוכייה החדשה ברגע שאני לא שמה לב.
הוא מתעב אותה.
בעיני היא מהממת.

מזל שהוא הסכים לפחות לשתף פעולה בצילומים,
ואפילו אבא שלו שיחיה היה חייב להידחף לפריים :)

חנוכה השנה הביא איתו גל חום משגע שדווקא עושה מאוד נעים לגינה שלנו, והיא מלבלבת ומשגשגת.
טעמנו כבר חסה ורוקט ואפילו צנוניות והשמחה הייתה רבה!

שיהיה חג שמח, מואר, ירוק וטעים :)

חצילדת

ילד יוצר תחושת זמן מתעתעת ביותר.
מצד אחד, תחושה שהנה הוא רק נולד, וזכרון הלידה כל כך חי וקרוב

ומצד שני התחושה שהוא תמיד היה כאן, חלק מאיתנו, ואי אפשר בכלל לזכור או לדמיין חיים בלעדיו.

פיצקה שלנו בת חצי שנה היום!
פרק זמן שמרגיש לי קצר ונצחי בו-זמנית.
ואני מנסה להתענג על כל פיסת תינוקות

עוצמת את העיניים חזק ומנסה לצרוב בלב את תחושת השפתיים שיונקות
את האצבעות הקטנטנות שמתהדקות סביב האצבע שלי
מנשקת בלי סוף את הסנטר הכפול והקפלים בירכיים
יודעת שכל אלו נעלמים מהר מדי...

ילדה שלנו של אור ואהבה

עליזה ומחייכת בלי הפסקה
ואפילו כבר עוזרת בגינה :)

מאחלים לך את כל הטוב שבעולם!

זן ואומנות האופניים

מגיל שנה אנחנו בודקים באופן מקיף מגוון אמצעי תחבורה - אופנועים, בימבות, מכוניות משונות...

עד שהתמקדנו באופני דחיפה/שיווי משקל מתוצרת הלאומנים-הסוציאליסטיים-הדייקנים (שם לא קיים דבר כזה "גלגלי עזר"), שבאמת לא אכזבו ואפשרו לתוקוש שעות רבות של רכיבה מהנה תוך תפיסת עניין האיזון והקואורדינציה בצורה מושלמת.

ואז, בארוחה משפחתית אחת, תוקוש נדלק על אופניה הורודות והמהממות של בת דודתו של שחר,
שבמזל הסכימה להעביר את אופניה לנו, והשאר היסטוריה.
הילד רוכב כאילו נולד עם פעמון ביד ועכשיו רק נשאר ללמוד איך בולמים...

 "...קוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים עַל אוֹפַנַּיִם

יוֹרְדִים בְּקוֹל שִׁירָה מִן הֶהָרִים..."

                                                            (עלמה זהר)

המעריצה הצמודה :)

השלב הזה, שבו התמימות והקסם התינוקי הולכים ונעלמים, ומנגד צפות ועולות העקשנות והמרדנות, קשה לי מאוד.
אבל אז אני רואה איך מול עיני צומח ילד עצמאי ובוגר, רגיש ומצחיק, והלב שלי מתרחב.

כמה הוא יפה כשהוא גאה בעצמו.
הלוואי שיחוש כך עוד אין-ספור פעמים בחייו.

ערוגות לחורף

ירקות הקיץ צמחו פרא 

עשבים שוטים השתלטו על כל פינה 

ואי אפשר היה לראות את האדמה.

שעות ארוכות של עבודה מאומצת נדרשו כדי להחזיר את האדמה למצבה הראשוני, הבתולי

ואז אפשר היה להתחיל לחגוג: לזרוע, לשתול, ולהשקות

בֵּין עֲרוּגוֹת בְּגַן הַיֶּרֶק

נֶבֶט רַךְ חֶרֶשׁ צָמַח;

שֶׁמֶשׁ גָּמַע וְנִטְפֵי טַל,

כָּכָה יִגְדַּל, כָּכָה יִגְדַּל.

סֶלֶק וָגֶזֶר, כְּרוּבִית, חֲצִילִים

כָּכָה גְּדֵלִים, כָּכָה גְּדֵלִים.

בֹּקֶר וָעֶרֶב אָצָה בַּשְּׁבִילִים

יַד חֲרוּצָה, יַד עֲמֵלִים.

* שיר הירקות, מילים: בנימין עומר (חתולי)

לא קופאים על השמרים

שבת אחת התעוררתי וגיליתי תינוק נוסף בבית.
תינוק שמרים קטן, ישן ותופח בעריסת הקערה שלו.
דואגים לו כמו לכל תינוק: מאכילים, מלטפים ומשכיבים בעריסה. ושוב מלטפים ומכסים בשמיכה. ושוב ושוב.
למרבה הפלא, זה מתאים בדיוק לסבלנות של מתוק אחד בן שלוש וחצי, שמלטף ומכסה ואז רץ, מצייר בגירים וקופץ, ומדי פעם בודק מה שלום הבצק.

אל דאגה, שטפנו ידיים בכל פעם...

ברוח הסתיו תוקוש עיצב את הלחמניות בצורת שבלולים

מכאן כבר אי אפשר היה לעצור אותנו בדרך אל הפיצה.
אמנם אנחנו מאוד אוהבים להזמין פיצה, אבל זה לא בגלל הפיצה.
זה בגלל השליח על האופנוע.
מדובר בחלום חייו של תוקוש, מיד אחרי גנן ואוסף זבל. אין ספק, העתיד ורוד :)

יצאה הפיצה הכי טעימה שאי פעם אכלנו. באמת.
החקיין הקטן תיעד את האירוע גם במצלמה שלו, וצילם את הפיצה ואת הפיצקה :)

העלמת מגנטים בלי כאבים

פעם, כאשר שררה עונת החתונות אצלנו, דלת המקרר התקשטה בהזמנות חתונה צבעוניות ומשמחות.
בחילופי העונות הגיעה אלינו עונת הילדים המאתגרת והמרגשת,
וקבלות הפנים, החופות, השמלות ומסיבות הריקודים אל תוך הלילה נשארו זכרון מתוק ורחוק...

וכך, את מקומן של ההזמנות על דלת המקרר תפסו צילומי רגעים של אושר ונחת של הקטנטנים.
למרבה הצער, הצילומים הוחזקו במקומם על ידי מיני מגנטים נוראיים של משלוחי פיצות, אינסטלטורים, מדבירים ושלל טכנאים.
בפנטזיה שרקמתי במוחי דמיינתי איך אבלה ב"חופשת" הלידה שלי בהפיכת המגנטים למהממים, כמו כאן:

(מקור התמונה וההדרכה מכאן)

רק שאז חדרו והפריעו לפנטזיה שלי כל הקילופים, הגזירות, ההדבקות והצביעות שאאלץ לעשות ואיכשהו הפרויקט הזה נדחה...
עד ש...
נתקלתי בקיר התמונות המדהים הזה של אשלי, שהיא אחת הבלוגריות האהובות עליי בכל הזמנים:

(מקור התמונה וההדרכה המלאה כאן)

החלטתי לחסוך מעצמי 90% מהתהליך (בחירת התמונות, עיבודן בפוטושופ, הדפסה מחדש שלהן וחיתוכן לריבוע במכשיר מיוחד) ופשוט לגזור את התמונות הקיימות עם מספריים.

אחרי שראיתי את יכולותיי המופלאות עם המספריים, הבנתי שאין שום סיכוי שאצליח להדביק את התמונות לקיר בצורה ישרה, מה גם שלא הצלחתי להחליט על הקיר המתאים (כלומר, לא קיבלתי אישור מהמפקד לקיר שאפשר להשחית).

וכך, בניצוץ של גאונות, מצאו את עצמם מיני המגנטים המכוערים מודבקים מתחת לתמונות ומוסתרים לנצח נצחים!

כיף שהתמונות גלויות, בלי הסתרות, והסידור הכרונולוגי שלהן מאוד מוסיף בעיני.
ככה כל פעם שעוברים ליד התמונות נזכרים, מתגעגעים, צוחקים, משווים ורואים איך גדלים.
אצל אשלי הצילום הראשון הוא האולטראסאונד הראשון של בנה הבכור (יש לה חמישה ילדים וסיפור חיים מעורר השראה. כדאי לקרוא).
אצלי אלו התמונות של שחר ושלי כשהיינו קטנטנים.

זה יצא כל כך מוצלח עד שסבא מצד אחד כבר עשה אותו הדבר לתמונות הנכדים שעל המקרר שלו,
והסבא מהצד השני (לא נזכיר שמות) השאיל לטובת הפרויקט עשרות מגנטים של קופת החולים בעת ביקורו האחרון שם.

תנסו בבית :)