יום שני, 11 ביולי 2016

כן, גם בקפוארה יש חגורה!

בהתחלה בכלל לא חשבנו שנלך.
מה קשור עכשיו טקס קבלת חגורות,
הילד בסך הכל כמה חודשים בחוג,
מה רוצים ממנו...

כמה שיחות ובירורים אחר כך (יחד עם משפט פולני להפליא: "כבר אמרתי למדריך שאני כנראה לא אגיע")
והוחלט שהולכים.
ביום עצמו אי אפשר כבר היה לדעת מי מתרגש יותר,
תוקוש או אמא שלו שהתעקשה לצאת מהבית שעה לפני כדי שלא נאחר (נסיעה של חמש דקות באוטו).

האירוע התגלה כהפתעה נעימה של מדריכים אוהבים, שניגנו, שיתפו וכיבדו את הילדים באהבה גדולה.

הלב שלי כאב, לפעמים משמחה ולפעמים מעצב.
שמחה מילד גאה, זקוף ומאושר,
וכאב מילד ממושמע, שהמתין בסבלנות לתורו, ולא עקף, ולא קפץ ולא נדחף...


אבל אז, רגע לפני שאמא שלו הלביאה המשוגעת קפצה להציל אותו,
הגיע תורו,
והוא זרח.