יום שישי, 15 במאי 2015

אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי

עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
אני כל כך מאחור בכל כך הרבה פרויקטים, כך שאני נאחזת במשפט הזה בכל כוחי. 
אבל פורים בשבועות זה ממש בקטנה. בקושי אפשר לקרוא לזה איחור, נכון?...

אז השנה קיבלתי בקשה לסמי הכבאי.
אם יש משהו שיכול להוציא אותי משלוותי זה סמי הכבאי, בוב הבנאי, תומס הקטר וחבריהם, שאני מסרבת להכניס אליי הביתה, וכן, אני יודעת שאני משוגעת.
ניסיתי לשכנע לכיוון תוקוש הכבאי ובסוף התפשרנו על כבאי. פשוט כבאי.

 את כל הציוד ההכרחי כבר היה לנו בבית, כך שאמנם ניצלנו מהמון שריפות, אבל לי נשאר מה לתרום לתחפושת.
כל מיני רעיונות עלו וירדו, ובסוף, ערב לפני החג, החלטתי לתפור כבאית על גופיה לבנה פשוטה. מכינה את עצמי מראש שהכבאי שלי לא יסכים ללבוש אותה אבל לפחות נישאר עם פיג'מה נחמדה.
כמה כיף היה לגלות בבוקר שהכבאית עוררה התרגשות אדירה!


הכבאי המתוק הסכים לבסוף להיפרד ממנה רק אחרי שלושה ימים של לבישה רצופה (כיבסתי בלילות, אל דאגה).

לקטנה המתוקה יש אמנם דעה מוצקה בכל נושא, אבל את פורים היא עדיין לא מכירה.
וכך יכולתי בשקט ובשלווה למחזר את התחפושת האהובה עליי, בתוספת כתר של קרניים זורחות שמתאים לה כל כך.
עם החיפושית המתוקה בת דודתה

וזה תוקוש מדגמן את תחפושת השמש לפני שלוש שנים:
תודו שלמחזר תחפושות זה שווה :)