זכרונות

בשנה האחרונה
השנה שבה אמא שלי הייתה חולה ועברה טיפולים
בקושי צילמתי

מבול של רגשות הציף אותי
בכל פעם שרציתי להרים את המצלמה
ומרוב בלבול הנחתי אותה חזרה

מצד אחד
רצון לתפוס את הרגע
את היחד שלנו
את השמחה

ומצד שני
המראה של אמא שלי
החולה
שהתקשיתי לשאת
ושלא רציתי להנציח

ומעוד איזה צד
נסתר
עלו כל מיני מחשבות
לא הגיוניות.
אולי כדאי לצלם כדי שנוכל אחר כך להסתכל ולהגיד
איזו תקופה קשה זו הייתה
איזה כיף שזה מאחורינו, שהתגברנו.
ואולי דווקא כל תמונה כזאת
רק מקרבת אותנו אל הסוף
אולי בעצם זה שאני מצלמת
אני כבר משלימה עם הקץ הקרב.

* מאת אוה קילפי - הפרפר חוצה את הכביש

בית

הנה אני, על הדשא עם סבא שלי ז"ל, בחצר של הוריי.
ברקע - המחסן, שהיום הוא הבית שלי.

החלום שלי היה לחזור ולגור ליד הוריי,
עם בן זוגי, לגדל ילדים במקום בו אני גדלתי.
כל כך שמחתי שהחלום התגשם.

אבל אז אמא שלי מתה.

ומתוך הכאב העצום הזה
עולות בי מחשבות שאולי היה עדיף
אם לא היינו מתראות כל יום
אם לא היינו צוחקות ומרכלות ומתעצבנות כל יום
אם הילדים לא היו מתחילים כל יום בבוקר טוב לסבא וסבתא
ומסיימים כל יום בלילה טוב לסבא וסבתא
ובין לבין בודקים מה חדש בבית של סבא וסבתא

אולי אם היינו גרים באיזה
מקום רחוק
ממש ממש רחוק
אולי זה היה פחות כואב

כן, גם בקפוארה יש חגורה!

בהתחלה בכלל לא חשבנו שנלך.
מה קשור עכשיו טקס קבלת חגורות,
הילד בסך הכל כמה חודשים בחוג,
מה רוצים ממנו...

כמה שיחות ובירורים אחר כך (יחד עם משפט פולני להפליא: "כבר אמרתי למדריך שאני כנראה לא אגיע")
והוחלט שהולכים.
ביום עצמו אי אפשר כבר היה לדעת מי מתרגש יותר,
תוקוש או אמא שלו שהתעקשה לצאת מהבית שעה לפני כדי שלא נאחר (נסיעה של חמש דקות באוטו).

האירוע התגלה כהפתעה נעימה של מדריכים אוהבים, שניגנו, שיתפו וכיבדו את הילדים באהבה גדולה.

הלב שלי כאב, לפעמים משמחה ולפעמים מעצב.
שמחה מילד גאה, זקוף ומאושר,
וכאב מילד ממושמע, שהמתין בסבלנות לתורו, ולא עקף, ולא קפץ ולא נדחף...

אבל אז, רגע לפני שאמא שלו הלביאה המשוגעת קפצה להציל אותו,
הגיע תורו,
והוא זרח.