יום שני, 5 בדצמבר 2016

זכרונות


בשנה האחרונה
השנה שבה אמא שלי הייתה חולה ועברה טיפולים
בקושי צילמתי



מבול של רגשות הציף אותי
בכל פעם שרציתי להרים את המצלמה
ומרוב בלבול הנחתי אותה חזרה


מצד אחד
רצון לתפוס את הרגע
את היחד שלנו
את השמחה



ומצד שני
המראה של אמא שלי
החולה
שהתקשיתי לשאת
ושלא רציתי להנציח



ומעוד איזה צד
נסתר
עלו כל מיני מחשבות
לא הגיוניות.
אולי כדאי לצלם כדי שנוכל אחר כך להסתכל ולהגיד
איזו תקופה קשה זו הייתה
איזה כיף שזה מאחורינו, שהתגברנו.
ואולי דווקא כל תמונה כזאת
רק מקרבת אותנו אל הסוף
אולי בעצם זה שאני מצלמת
אני כבר משלימה עם הקץ הקרב.


* מאת אוה קילפי - הפרפר חוצה את הכביש






יום ראשון, 30 באוקטובר 2016

בית


הנה אני, על הדשא עם סבא שלי ז"ל, בחצר של הוריי.
ברקע - המחסן, שהיום הוא הבית שלי.

החלום שלי היה לחזור ולגור ליד הוריי,
עם בן זוגי, לגדל ילדים במקום בו אני גדלתי.
כל כך שמחתי שהחלום התגשם.

אבל אז אמא שלי מתה.

ומתוך הכאב העצום הזה
עולות בי מחשבות שאולי היה עדיף
אם לא היינו מתראות כל יום
אם לא היינו צוחקות ומרכלות ומתעצבנות כל יום
אם הילדים לא היו מתחילים כל יום בבוקר טוב לסבא וסבתא
ומסיימים כל יום בלילה טוב לסבא וסבתא
ובין לבין בודקים מה חדש בבית של סבא וסבתא

אולי אם היינו גרים באיזה
מקום רחוק
ממש ממש רחוק
אולי זה היה פחות כואב



יום שני, 11 ביולי 2016

כן, גם בקפוארה יש חגורה!

בהתחלה בכלל לא חשבנו שנלך.
מה קשור עכשיו טקס קבלת חגורות,
הילד בסך הכל כמה חודשים בחוג,
מה רוצים ממנו...

כמה שיחות ובירורים אחר כך (יחד עם משפט פולני להפליא: "כבר אמרתי למדריך שאני כנראה לא אגיע")
והוחלט שהולכים.
ביום עצמו אי אפשר כבר היה לדעת מי מתרגש יותר,
תוקוש או אמא שלו שהתעקשה לצאת מהבית שעה לפני כדי שלא נאחר (נסיעה של חמש דקות באוטו).

האירוע התגלה כהפתעה נעימה של מדריכים אוהבים, שניגנו, שיתפו וכיבדו את הילדים באהבה גדולה.

הלב שלי כאב, לפעמים משמחה ולפעמים מעצב.
שמחה מילד גאה, זקוף ומאושר,
וכאב מילד ממושמע, שהמתין בסבלנות לתורו, ולא עקף, ולא קפץ ולא נדחף...


אבל אז, רגע לפני שאמא שלו הלביאה המשוגעת קפצה להציל אותו,
הגיע תורו,
והוא זרח.



יום שישי, 15 במאי 2015

אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי

עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
אני כל כך מאחור בכל כך הרבה פרויקטים, כך שאני נאחזת במשפט הזה בכל כוחי. 
אבל פורים בשבועות זה ממש בקטנה. בקושי אפשר לקרוא לזה איחור, נכון?...

אז השנה קיבלתי בקשה לסמי הכבאי.
אם יש משהו שיכול להוציא אותי משלוותי זה סמי הכבאי, בוב הבנאי, תומס הקטר וחבריהם, שאני מסרבת להכניס אליי הביתה, וכן, אני יודעת שאני משוגעת.
ניסיתי לשכנע לכיוון תוקוש הכבאי ובסוף התפשרנו על כבאי. פשוט כבאי.

 את כל הציוד ההכרחי כבר היה לנו בבית, כך שאמנם ניצלנו מהמון שריפות, אבל לי נשאר מה לתרום לתחפושת.
כל מיני רעיונות עלו וירדו, ובסוף, ערב לפני החג, החלטתי לתפור כבאית על גופיה לבנה פשוטה. מכינה את עצמי מראש שהכבאי שלי לא יסכים ללבוש אותה אבל לפחות נישאר עם פיג'מה נחמדה.
כמה כיף היה לגלות בבוקר שהכבאית עוררה התרגשות אדירה!


הכבאי המתוק הסכים לבסוף להיפרד ממנה רק אחרי שלושה ימים של לבישה רצופה (כיבסתי בלילות, אל דאגה).

לקטנה המתוקה יש אמנם דעה מוצקה בכל נושא, אבל את פורים היא עדיין לא מכירה.
וכך יכולתי בשקט ובשלווה למחזר את התחפושת האהובה עליי, בתוספת כתר של קרניים זורחות שמתאים לה כל כך.
עם החיפושית המתוקה בת דודתה

וזה תוקוש מדגמן את תחפושת השמש לפני שלוש שנים:
תודו שלמחזר תחפושות זה שווה :)

יום ראשון, 15 במרץ 2015

יומולדת

יש לי כשרון כזה, להיכנס לדיכאון בימי הולדת (שלי, ושל אחרים).
מכל דבר אני עושה דרמה
כל תקלה הופכת לטרגדיה
וכמה שאני לא מנסה
בסוף זה נגמר בבכי (שלי, רק שלי).

חגיגות יום ההולדת של תוקוש החלו בהתלהבות צוננת מהמתנה ששחר הכין במו ידיו


כנראה מתוך ציפייה למתנה "האמיתית" עליה אנו מנהלים דיונים כבר כמה חודשים


בכתר שהכנתי (טוב נו, שיפצתי, מהשנה שעברה) לא נגעו אפילו לא בקצה הזרת
אך באורח פלא כתר הנייר של הגן לא זז ממקום הכבוד שלו על ראש בעל השמחה

בתגובה אופיינית מיד שקעתי לי בהרהורים נוגים על התבגרות, על אובדן התמימות ועל האם אני יכולה להיות אמא של ילד בן 5, ואיך בעצם עושים את זה, במיוחד כשכל מה שאני יודעת לעשות זה להיניק, ובזה כבר אין כאן צורך (תגובה פרופורציונלית והגיונית, כאמור).

אבל אז, בזמן שעוגת יום ההולדת תפחה ועלתה ואז קרסה לה באלגנטיות פנימה, ואני כבר התכוונתי לזרוק אותה לפח כשדמעות דרמטיות בעיניי,
הגיע ילד יום ההולדת וקרא בשמחה "אמא! הכנת עוגת בריכה!"
כמה מתוק ומצחיק הילד הזה


ולפני שהוא כיבה את הנרות, סתם מתוך הרגל, הצעתי שיביע משאלה.
והוא עצר הכל
ודקה ארוכה התרכז במשאלה שלו
ילד של קסם




יום שני, 27 באוקטובר 2014

עפיפונים


אחר-צהריים חמים. קיבוץ בדרום הארץ שחבריו הנדיבים צירפו אותנו בשמחה להעפת העפיפונים השנתית שלהם.
מבוגרים וילדים מתרוצצים בהתרגשות, וצהלות שמחה וגיל נשמעות מכל עבר.
עפיפונים נושאים לשמיים משאלות, ואושר גדול ממלא את השדה כולו.


בשדה חמניות אני פוסע.
שלו ערבו של קיץ נהדר.
ניחוח של ימי אתמול אני גומע.
ובידי לי עפיפון נייר.

ועפיפון הוא תכלת השמיים.
ועפיפון אל המרחק שואל.
ומבקשות למעלה העיניים,
אל אתמולים שאין להם גואל.
ועפיפון, ילדה ופרח.
ועפיפון כזמר נדנדות.
נלך בשניים, שם, את כול הדרך.
אני בשביל. והוא מעל. באגדות.




** עפיפון קיץ. מילים: דודו ברק.

יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

לשחרר

לפני שנתיים נסענו עם חברים ליוון.
ממש לפני הטיסה הבנתי שלצערי אני שוב לא בהריון.

לשחרר הייתה מילה שכתבתי אותה ואמרתי אותה לעצמי לא מעט באותה תקופה,
וגם בחופשה הזו ניסיתי כמה שיותר לשחרר.
להרפות.
ליהנות מהרגע.
להוקיר כל מה שיש לי.
תוקוש ושחר_יוון 2012
החופשה הייתה קסומה.
רגע אחד נצרב בי עמוק - רגע של שקט, שקיעה, אהוביי איתי במים ואני צפה על הגב ברוגע מוחלט.
אמנם ביולוגית וכרונולוגית זה לא בדיוק מסתדר, אבל אני יודעת שזה היה הרגע שבו הילדה שלי הגיעה אליי.
אל הרגע הזה חזרתי במהלך ההריון איתה,
ואל הרגע הזה חזרתי לכל אורך הצירים והלידה שלה,
ואל הרגע הזה חזרתי עכשיו, שוב כולנו יחד ביוון, הפעם ביחד איתה.
פיצקה ושחר_יוון 2014
החופשה הפעם הייתה אולי קצת פחות שקטה ושלווה בזכותה של השובבה הקטנה,אבל מלאה באהבה.
I could make you happy, make your dreams come true. 
Nothing that I wouldn't do. 
Go to the ends of the Earth for you, 
to make you feel my love. 
*Make you feel my love_Bob Dylan