בשנה האחרונה
השנה שבה אמא שלי הייתה חולה ועברה טיפולים
בקושי צילמתי
מבול של רגשות הציף אותי
בכל פעם שרציתי להרים את המצלמה
ומרוב בלבול הנחתי אותה חזרה
מצד אחד
רצון לתפוס את הרגע
את היחד שלנו
את השמחה
ומצד שני
המראה של אמא שלי
החולה
שהתקשיתי לשאת
ושלא רציתי להנציח
ומעוד איזה צד
נסתר
עלו כל מיני מחשבות
לא הגיוניות.
אולי כדאי לצלם כדי שנוכל אחר כך להסתכל ולהגיד
איזו תקופה קשה זו הייתה
איזה כיף שזה מאחורינו, שהתגברנו.
ואולי דווקא כל תמונה כזאת
רק מקרבת אותנו אל הסוף
אולי בעצם זה שאני מצלמת
אני כבר משלימה עם הקץ הקרב.
* מאת אוה קילפי - הפרפר חוצה את הכביש |