יום ראשון, 15 במרץ 2015

יומולדת

יש לי כשרון כזה, להיכנס לדיכאון בימי הולדת (שלי, ושל אחרים).
מכל דבר אני עושה דרמה
כל תקלה הופכת לטרגדיה
וכמה שאני לא מנסה
בסוף זה נגמר בבכי (שלי, רק שלי).

חגיגות יום ההולדת של תוקוש החלו בהתלהבות צוננת מהמתנה ששחר הכין במו ידיו


כנראה מתוך ציפייה למתנה "האמיתית" עליה אנו מנהלים דיונים כבר כמה חודשים


בכתר שהכנתי (טוב נו, שיפצתי, מהשנה שעברה) לא נגעו אפילו לא בקצה הזרת
אך באורח פלא כתר הנייר של הגן לא זז ממקום הכבוד שלו על ראש בעל השמחה

בתגובה אופיינית מיד שקעתי לי בהרהורים נוגים על התבגרות, על אובדן התמימות ועל האם אני יכולה להיות אמא של ילד בן 5, ואיך בעצם עושים את זה, במיוחד כשכל מה שאני יודעת לעשות זה להיניק, ובזה כבר אין כאן צורך (תגובה פרופורציונלית והגיונית, כאמור).

אבל אז, בזמן שעוגת יום ההולדת תפחה ועלתה ואז קרסה לה באלגנטיות פנימה, ואני כבר התכוונתי לזרוק אותה לפח כשדמעות דרמטיות בעיניי,
הגיע ילד יום ההולדת וקרא בשמחה "אמא! הכנת עוגת בריכה!"
כמה מתוק ומצחיק הילד הזה


ולפני שהוא כיבה את הנרות, סתם מתוך הרגל, הצעתי שיביע משאלה.
והוא עצר הכל
ודקה ארוכה התרכז במשאלה שלו
ילד של קסם




5 תגובות:

  1. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  2. איזה כיף! כמה התגעגעתי לפוסטים שלך! כרגיל מקסים, אמיתי ומרגש!

    השבמחק
  3. מרגש עד דמעות... כיף שאת כותבת שוב! נעם

    השבמחק
  4. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

    השבמחק
  5. תגובה קצת מאוחרת...(האחים שלך כבר מזמן אומרים שהם מתים מפחד שהם נוסעים איתי ברכב עקב התגובות האטיות שלי..), קסם של פוסט! את צריכה לכתוב בתדירות הרבה יותר גבוהה. אבא

    השבמחק