האח והאחות

רגשות אשם זה משהו שאני מאוד טובה בו, כנראה שכמו כל אמא, אבל באמת שאני מצטיינת בתחום.
אני יודעת שלהשתכשך ברגשות האלו זה משהו שלא מועיל לאף אחד, ואני עובדת קשה כדי להתמודד איתם.

בהריון עם פיצקה היה לי קצת יותר קשה לשלוט בעניין, ולקראת הלידה רגשות האשם כבר צפו ועלו על גדותיהם.
הרגשתי שאני הולכת לחרב את עולמו של תוקוש,
לשנות לנצח את חייו כפי שהוא מכיר אותם,
ולגזול ממנו את כל החום והאהבה שמקיפים אותו.

כשהחלו הצירים כבר אי אפשר היה לעצור את הבכי שבכיתי על תוקוש
(וגם קצת עליי. ריחמתי על עצמי על כל מה שאני עומדת לעבור. גם ברחמים עצמיים אני טובה לא פחות).
את הסיפור לפני השינה העברנו בצירים ובדמעות:

למחרת פיצקה הצטרפה אלינו, ועם כל יום שעובר אני מבינה יותר כמה שטעיתי
(לגבי רגשות האשם. לגבי הרחמים העצמיים לא טעיתי בכלל...)

לא העליתי על דעתי שנוכחותה של פיצקה בחייו של תוקוש דווקא תחזק אותו,
תשריש אותו עוד יותר אלינו, אל המשפחה,
ושהוא ייתמלא בטחון מהעובדה שיש לו אחות, ושהיא רק שלו.

הֵם בִּלּוּ אֶת זְמַנָּם בִּנְעִימִים,

טִיְּלוּ בְּג'וּנְגֶּל,

קָטְפוּ וְאָכְלוּ בַּנָּנוֹת,

הִתְקַלְּחוּ בְּמִי הָאֲגַם

וְשִׂחֲקוּ בְּיַחַד.

אַבָּא פילפיל אָהַב אֶת אִמָּא פילפילה

אִמָּא פילפילה אָהֲבָה אֶת אַבָּא פילפיל

ושניהם אָהֲבוּ מְאֹד מְאֹד מְאֹד

אֶת יַלְדֵיהֶם, הפילפילון והפילפילונת,

הָאָח וְהָאָחוֹת.

*משפחת הפילפילים מאת אלונה פרנקל