אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי

עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

אני כל כך מאחור בכל כך הרבה פרויקטים, כך שאני נאחזת במשפט הזה בכל כוחי. 

אבל פורים בשבועות זה ממש בקטנה. בקושי אפשר לקרוא לזה איחור, נכון?...

אז השנה קיבלתי בקשה לסמי הכבאי.

אם יש משהו שיכול להוציא אותי משלוותי זה סמי הכבאי, בוב הבנאי, תומס הקטר וחבריהם, שאני מסרבת להכניס אליי הביתה, וכן, אני יודעת שאני משוגעת.

ניסיתי לשכנע לכיוון תוקוש הכבאי ובסוף התפשרנו על כבאי. פשוט כבאי.

 את כל הציוד ההכרחי כבר היה לנו בבית, כך שאמנם ניצלנו מהמון שריפות, אבל לי נשאר מה לתרום לתחפושת.

כל מיני רעיונות עלו וירדו, ובסוף, ערב לפני החג, החלטתי לתפור כבאית על גופיה לבנה פשוטה. מכינה את עצמי מראש שהכבאי שלי לא יסכים ללבוש אותה אבל לפחות נישאר עם פיג'מה נחמדה.

כמה כיף היה לגלות בבוקר שהכבאית עוררה התרגשות אדירה!

הכבאי המתוק הסכים לבסוף להיפרד ממנה רק אחרי שלושה ימים של לבישה רצופה (כיבסתי בלילות, אל דאגה).

לקטנה המתוקה יש אמנם דעה מוצקה בכל נושא, אבל את פורים היא עדיין לא מכירה.

וכך יכולתי בשקט ובשלווה למחזר את התחפושת האהובה עליי, בתוספת כתר של קרניים זורחות שמתאים לה כל כך.

עם החיפושית המתוקה בת דודתה

וזה תוקוש מדגמן את תחפושת השמש לפני שלוש שנים:

תודו שלמחזר תחפושות זה שווה :)

יומולדת

יש לי כשרון כזה, להיכנס לדיכאון בימי הולדת (שלי, ושל אחרים).
מכל דבר אני עושה דרמה
כל תקלה הופכת לטרגדיה
וכמה שאני לא מנסה
בסוף זה נגמר בבכי (שלי, רק שלי).

חגיגות יום ההולדת של תוקוש החלו בהתלהבות צוננת מהמתנה ששחר הכין במו ידיו

כנראה מתוך ציפייה למתנה "האמיתית" עליה אנו מנהלים דיונים כבר כמה חודשים

בכתר שהכנתי (טוב נו, שיפצתי, מהשנה שעברה) לא נגעו אפילו לא בקצה הזרת
אך באורח פלא כתר הנייר של הגן לא זז ממקום הכבוד שלו על ראש בעל השמחה

בתגובה אופיינית מיד שקעתי לי בהרהורים נוגים על התבגרות, על אובדן התמימות ועל האם אני יכולה להיות אמא של ילד בן 5, ואיך בעצם עושים את זה, במיוחד כשכל מה שאני יודעת לעשות זה להיניק, ובזה כבר אין כאן צורך (תגובה פרופורציונלית והגיונית, כאמור).

אבל אז, בזמן שעוגת יום ההולדת תפחה ועלתה ואז קרסה לה באלגנטיות פנימה, ואני כבר התכוונתי לזרוק אותה לפח כשדמעות דרמטיות בעיניי,
הגיע ילד יום ההולדת וקרא בשמחה "אמא! הכנת עוגת בריכה!"
כמה מתוק ומצחיק הילד הזה

ולפני שהוא כיבה את הנרות, סתם מתוך הרגל, הצעתי שיביע משאלה.
והוא עצר הכל
ודקה ארוכה התרכז במשאלה שלו

ילד של קסם