זן ואומנות האופניים

מגיל שנה אנחנו בודקים באופן מקיף מגוון אמצעי תחבורה - אופנועים, בימבות, מכוניות משונות...

עד שהתמקדנו באופני דחיפה/שיווי משקל מתוצרת הלאומנים-הסוציאליסטיים-הדייקנים (שם לא קיים דבר כזה "גלגלי עזר"), שבאמת לא אכזבו ואפשרו לתוקוש שעות רבות של רכיבה מהנה תוך תפיסת עניין האיזון והקואורדינציה בצורה מושלמת.

ואז, בארוחה משפחתית אחת, תוקוש נדלק על אופניה הורודות והמהממות של בת דודתו של שחר,
שבמזל הסכימה להעביר את אופניה לנו, והשאר היסטוריה.
הילד רוכב כאילו נולד עם פעמון ביד ועכשיו רק נשאר ללמוד איך בולמים...

 "...קוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים עַל אוֹפַנַּיִם

יוֹרְדִים בְּקוֹל שִׁירָה מִן הֶהָרִים..."

                                                            (עלמה זהר)

המעריצה הצמודה :)

השלב הזה, שבו התמימות והקסם התינוקי הולכים ונעלמים, ומנגד צפות ועולות העקשנות והמרדנות, קשה לי מאוד.
אבל אז אני רואה איך מול עיני צומח ילד עצמאי ובוגר, רגיש ומצחיק, והלב שלי מתרחב.

כמה הוא יפה כשהוא גאה בעצמו.
הלוואי שיחוש כך עוד אין-ספור פעמים בחייו.