יום שני, 5 בדצמבר 2016

זכרונות


בשנה האחרונה
השנה שבה אמא שלי הייתה חולה ועברה טיפולים
בקושי צילמתי



מבול של רגשות הציף אותי
בכל פעם שרציתי להרים את המצלמה
ומרוב בלבול הנחתי אותה חזרה


מצד אחד
רצון לתפוס את הרגע
את היחד שלנו
את השמחה



ומצד שני
המראה של אמא שלי
החולה
שהתקשיתי לשאת
ושלא רציתי להנציח



ומעוד איזה צד
נסתר
עלו כל מיני מחשבות
לא הגיוניות.
אולי כדאי לצלם כדי שנוכל אחר כך להסתכל ולהגיד
איזו תקופה קשה זו הייתה
איזה כיף שזה מאחורינו, שהתגברנו.
ואולי דווקא כל תמונה כזאת
רק מקרבת אותנו אל הסוף
אולי בעצם זה שאני מצלמת
אני כבר משלימה עם הקץ הקרב.


* מאת אוה קילפי - הפרפר חוצה את הכביש






3 תגובות:

  1. מאוד התלבטתי מה לכתוב..גם בפוסט הקודם שלך.. תמיד מרגש לקרוא את מה שאת כותבת ובפעמים האלו זה משלב המון כאב, קבלה, רגעים של שמחה ועוד המון רגשות שקשה להגיב עליהם או בכלל להביע עמדה כלפי אדם שחווה את זה...
    אני רק רוצה לאחל שתמשיכי לכתוב ושתדעי יותר רגעים טובים.

    השבמחק
  2. יעלי.. זה עצוב מאוד וקשה ומרגש..
    ומזל שקצת כן צילמת..
    רואים את האושר של אימא שלך ברגעים הקטנים.. המשפחתיים..
    "אך יהיה אשר יהיה, הסיפור נמשך ונמשך"
    שולחת אהבה

    השבמחק
  3. יעל, מעט מילים וצילומים כל כך נוגעים. והצלחת להעביר כל כך הרבה רגש. חיבוק מכאן, מרחוק. קשה לי לדייק במילים הפוסטים כאלו. עצובים ומרגשים. אפרת

    השבמחק