בשנה האחרונה
השנה שבה אמא שלי הייתה חולה ועברה טיפולים
בקושי צילמתי
מבול של רגשות הציף אותי
בכל פעם שרציתי להרים את המצלמה
ומרוב בלבול הנחתי אותה חזרה
מצד אחד
רצון לתפוס את הרגע
את היחד שלנו
את השמחה
ומצד שני
המראה של אמא שלי
החולה
שהתקשיתי לשאת
ושלא רציתי להנציח
ומעוד איזה צד
נסתר
עלו כל מיני מחשבות
לא הגיוניות.
אולי כדאי לצלם כדי שנוכל אחר כך להסתכל ולהגיד
איזו תקופה קשה זו הייתה
איזה כיף שזה מאחורינו, שהתגברנו.
ואולי דווקא כל תמונה כזאת
רק מקרבת אותנו אל הסוף
אולי בעצם זה שאני מצלמת
אני כבר משלימה עם הקץ הקרב.
* מאת אוה קילפי - הפרפר חוצה את הכביש |
מאוד התלבטתי מה לכתוב..גם בפוסט הקודם שלך.. תמיד מרגש לקרוא את מה שאת כותבת ובפעמים האלו זה משלב המון כאב, קבלה, רגעים של שמחה ועוד המון רגשות שקשה להגיב עליהם או בכלל להביע עמדה כלפי אדם שחווה את זה...
השבמחקאני רק רוצה לאחל שתמשיכי לכתוב ושתדעי יותר רגעים טובים.
יעלי.. זה עצוב מאוד וקשה ומרגש..
השבמחקומזל שקצת כן צילמת..
רואים את האושר של אימא שלך ברגעים הקטנים.. המשפחתיים..
"אך יהיה אשר יהיה, הסיפור נמשך ונמשך"
שולחת אהבה
יעל, מעט מילים וצילומים כל כך נוגעים. והצלחת להעביר כל כך הרבה רגש. חיבוק מכאן, מרחוק. קשה לי לדייק במילים הפוסטים כאלו. עצובים ומרגשים. אפרת
השבמחק