טיול חורף

איזה כיף שהחורף חזר לביקור קצר כדי שאוכל לספר על טיול החורף שעשינו כבר די מזמן...

מאוד קשה להוציא אותי מהפוך בחורף,
למזלי התחתנתי עם נפש הרפתקנית שלא נמסה בגשם (אפילו שהיא עשויה מסוכר).
כך גיליתי שאם מדחיקים טוב טוב את ערימות הכביסה ואת כמויות הבוץ שנאלץ לגרד מכל מקום אפשרי,
טיולי חורף יכולים להיות מאוד מהנים ומרגשים.

הפעם שמנו פעמינו לעבר הציפורים הנודדות.
כמה מסעיר ורומנטי!
להקות אדירות שמגיעות אלינו ממרחק של אלפי קילומטרים. האומץ, המסע המפרך, המחזות המרהיבים.
אבל מי בכלל יכול להתרכז בציפורים כשלפנינו למעשה "טרקטור" קטן שאפשר "להנהיג" אותו?...

אין לתאר את האושר.
הקטנה התלהבה קצת פחות, או שפשוט איבדה את יכולת התגובה מתחת למיליוני השכבות...

עוד בטיול:
מפלים קסומים,
פיצקה ראתה בפעם הראשונה את הגשם מטפטף על שמשת החלון,
וסבתא הפתיעה עם נעליים מהממות שלא כל כך התאימו לבוץ.

אין כמו טיולי חורף :)

האח והאחות

רגשות אשם זה משהו שאני מאוד טובה בו, כנראה שכמו כל אמא, אבל באמת שאני מצטיינת בתחום.
אני יודעת שלהשתכשך ברגשות האלו זה משהו שלא מועיל לאף אחד, ואני עובדת קשה כדי להתמודד איתם.

בהריון עם פיצקה היה לי קצת יותר קשה לשלוט בעניין, ולקראת הלידה רגשות האשם כבר צפו ועלו על גדותיהם.
הרגשתי שאני הולכת לחרב את עולמו של תוקוש,
לשנות לנצח את חייו כפי שהוא מכיר אותם,
ולגזול ממנו את כל החום והאהבה שמקיפים אותו.

כשהחלו הצירים כבר אי אפשר היה לעצור את הבכי שבכיתי על תוקוש
(וגם קצת עליי. ריחמתי על עצמי על כל מה שאני עומדת לעבור. גם ברחמים עצמיים אני טובה לא פחות).
את הסיפור לפני השינה העברנו בצירים ובדמעות:

למחרת פיצקה הצטרפה אלינו, ועם כל יום שעובר אני מבינה יותר כמה שטעיתי
(לגבי רגשות האשם. לגבי הרחמים העצמיים לא טעיתי בכלל...)

לא העליתי על דעתי שנוכחותה של פיצקה בחייו של תוקוש דווקא תחזק אותו,
תשריש אותו עוד יותר אלינו, אל המשפחה,
ושהוא ייתמלא בטחון מהעובדה שיש לו אחות, ושהיא רק שלו.

הֵם בִּלּוּ אֶת זְמַנָּם בִּנְעִימִים,

טִיְּלוּ בְּג'וּנְגֶּל,

קָטְפוּ וְאָכְלוּ בַּנָּנוֹת,

הִתְקַלְּחוּ בְּמִי הָאֲגַם

וְשִׂחֲקוּ בְּיַחַד.

אַבָּא פילפיל אָהַב אֶת אִמָּא פילפילה

אִמָּא פילפילה אָהֲבָה אֶת אַבָּא פילפיל

ושניהם אָהֲבוּ מְאֹד מְאֹד מְאֹד

אֶת יַלְדֵיהֶם, הפילפילון והפילפילונת,

הָאָח וְהָאָחוֹת.

*משפחת הפילפילים מאת אלונה פרנקל

מסע מושלג

סבא יצא למסע לפינלנד הרחוקה ושלח לנו משם תמונות קרות ויפות
שהעלו בזיכרון את הספר המיתולוגי על הילדה מלפלנד.

מצאתי את העותק של סבתא, ספוג בנוסטלגיה, שמיד שבה את לבו של תוקוש.
דפיו המצהיבים, הטקסטים הפשוטים אך מרתקים ותמונות השחור-לבן מלאות הקסם,
כל אלו מושכים את כולנו שוב ושוב אל הספר.

בתיאום מושלם, החליט השלג מלפלנד לבוא לבקר אותנו ולעשות לנו קצת לבן בעיניים,
ותוקוש ואבא יצאו למסע מושלג שכלל בין היתר בניית איש שלג, החלקה על הקרח, ואושר גדול.

*** אלה קרי היה הספר הראשון בסדרת ספרים מצליחה שנוצרה משיתוף פעולה של שלוש נשים:

אנה ריבקין בריק צילמה את התמונות, אסטריד לינדרגרן כתבה את הטקסט המקורי בשוודית של רוב הספרים ולאה גולדברג כתבה את הגרסה העברית (את אלה קרי כתבה דווקא אלי ינס, עיתונאית שוודית).

עוד בסדרה: נוריקו סאן הילדה מיפן, קיאה הילדה מאפריקה ואפילו אלי חי בישראל - חייו של ילד בקיבוץ רביבים בנגב!

המידע נלקח מכתבה מרתקת בהארץ שהתפרסמה בשבוע שעבר, 
וכדאי להציץ גם בבלוג של דבורית שרגל שיצאה למסע בעקבות גיבורי הסדרה, מצאה את אלה קרי בלפלנד (!) ועורכת כעת סרט תיעודי על המסע שלה.

תמיד בסוף נובמבר

אצלנו השבוע האחרון של נובמבר הוא שבוע קטיף האפרסמון.
ככה זה מאז שאני זוכרת את עצמי.

מדובר בשבוע הכי קשה בשנה עבור כל מי שמעורב בקטיף (האחים שלי, שחר, חברים, בכל שנה ההרכב משתנה),
ובעיקר עבור אבא שלי.
הקימה מהמיטה לפנות בוקר בחושך,
הכפור ששורר במטע לפני הזריחה,
העבודה הפיזית, הקשה והסיזיפית של מיון הפרי,
ההתנהלות מול הפועלים שקוטפים,
הוצאת והכנסת מיכלי הפרי בעזרת טרקטור מתחילת המאה הקודמת,
ובעיקר המתח של כמה פרי יהיה השנה והאם כל זה היה שווה את המאמץ.

למרות שמדובר למעשה בסיוט קטן,
בעיני יש בזה גם המון קסם.
זה חלק מהריטואל המשפחתי הקבוע שלנו כבר שנים,
וזה חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.

השנה תוקוש הצטרף בפעם הראשונה לקטיף.
זינק השכם בבוקר בהתרגשות מהמיטה, התלבש בקפידה וצעד חדור מטרה אל עבר המטע.


תוקוש למד איך ממיינים את הפרי,
התבונן בפליאה בפועלים,
וריחף על עננים כשנהג ביחד עם סבא בטרקטור.

אני חושבת שעבור שניהם זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

חנוכייה לי יש

חנוכה הוא כזה חג מקסים לילדים. שירים, סביבונים, נרות, לביבות...
אבל למרות שמתעסקים כל כך הרבה בחנוכייה ובנרות,
בפועל, לקטנטנים יש כמה שניות של אושר במהלכן הם זוכים להחזיק יחד עם אמא ואבא נר דולק.
בשנה שעברה יצרתי לתוקוש חנוכיית משחק פשוטה ביותר, שמאפשרת שעות (נו טוב, דקות) של הכנסת/הוצאת/"הדלקת" נרות בחנוכייה, בלי צורך במבוגר או במכבי אש.

השנה יצרתי וריאציה קצת שונה שמאפשרת תרגול של מוטוריקה עדינה אחרת. מאוד חינוכי ומתוחכם מצידי.
חבל רק שתוקוש מקפיד להחביא את החנוכייה החדשה ברגע שאני לא שמה לב.
הוא מתעב אותה.
בעיני היא מהממת.

מזל שהוא הסכים לפחות לשתף פעולה בצילומים,
ואפילו אבא שלו שיחיה היה חייב להידחף לפריים :)

חנוכה השנה הביא איתו גל חום משגע שדווקא עושה מאוד נעים לגינה שלנו, והיא מלבלבת ומשגשגת.
טעמנו כבר חסה ורוקט ואפילו צנוניות והשמחה הייתה רבה!

שיהיה חג שמח, מואר, ירוק וטעים :)

חצילדת

ילד יוצר תחושת זמן מתעתעת ביותר.
מצד אחד, תחושה שהנה הוא רק נולד, וזכרון הלידה כל כך חי וקרוב

ומצד שני התחושה שהוא תמיד היה כאן, חלק מאיתנו, ואי אפשר בכלל לזכור או לדמיין חיים בלעדיו.

פיצקה שלנו בת חצי שנה היום!
פרק זמן שמרגיש לי קצר ונצחי בו-זמנית.
ואני מנסה להתענג על כל פיסת תינוקות

עוצמת את העיניים חזק ומנסה לצרוב בלב את תחושת השפתיים שיונקות
את האצבעות הקטנטנות שמתהדקות סביב האצבע שלי
מנשקת בלי סוף את הסנטר הכפול והקפלים בירכיים
יודעת שכל אלו נעלמים מהר מדי...

ילדה שלנו של אור ואהבה

עליזה ומחייכת בלי הפסקה
ואפילו כבר עוזרת בגינה :)

מאחלים לך את כל הטוב שבעולם!

זן ואומנות האופניים

מגיל שנה אנחנו בודקים באופן מקיף מגוון אמצעי תחבורה - אופנועים, בימבות, מכוניות משונות...

עד שהתמקדנו באופני דחיפה/שיווי משקל מתוצרת הלאומנים-הסוציאליסטיים-הדייקנים (שם לא קיים דבר כזה "גלגלי עזר"), שבאמת לא אכזבו ואפשרו לתוקוש שעות רבות של רכיבה מהנה תוך תפיסת עניין האיזון והקואורדינציה בצורה מושלמת.

ואז, בארוחה משפחתית אחת, תוקוש נדלק על אופניה הורודות והמהממות של בת דודתו של שחר,
שבמזל הסכימה להעביר את אופניה לנו, והשאר היסטוריה.
הילד רוכב כאילו נולד עם פעמון ביד ועכשיו רק נשאר ללמוד איך בולמים...

 "...קוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים עַל אוֹפַנַּיִם

יוֹרְדִים בְּקוֹל שִׁירָה מִן הֶהָרִים..."

                                                            (עלמה זהר)

המעריצה הצמודה :)

השלב הזה, שבו התמימות והקסם התינוקי הולכים ונעלמים, ומנגד צפות ועולות העקשנות והמרדנות, קשה לי מאוד.
אבל אז אני רואה איך מול עיני צומח ילד עצמאי ובוגר, רגיש ומצחיק, והלב שלי מתרחב.

כמה הוא יפה כשהוא גאה בעצמו.
הלוואי שיחוש כך עוד אין-ספור פעמים בחייו.